החלטה בתיק ת"א 7557-08-10

בקשה לדחיית התובענה מחמת חלוף המועד להגשתה.

1.       בתחילה הגיש התובע את תביעתו אל בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, תביעתו נדחתה, וערעור מטעמו הוגש אל בית הדין הארצי לעבודה. בדיון שם הוסכם בין הצדדים - הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה - כי פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה יבוטל מחמת חוסר סמכות, והתובענה תועבר לבית משפט זה.

2.       התובע הועסק אצל המשיבה 3, המועצה האזורית לכיש, במשך עשור, עד שנת 1994. מיום 1.4.94 ועד ליום 28.7.96 שימש לטענתו כסגן ראש המועצה הדתית. אחר כך, עד ליום 27.7.98, כיהן כראש המועצה הדתית, ולאחר מכן, לפי טענתו, עד ליום 27.12.00, שב וכיהן כסגנו. אז פרש לגימלאות.

3.       ביום 6.1.02 החליט מנכ"ל משרד הדתות (בנעליו של משרד הדתות באה היום הנתבעת 1) ליתן לתובע מענק חלף גימלה, לפי סעיף 13 להחלטת שירותי הדת היהודיים (גימלאות לראש מועצה דתית וסגניו), התשמ"א-1981. במהלך שנה ורבע שחלפה מעת קבלת ההחלטה התנהלה התכתבות בין התובע או באי-כוחו לבין גורמים בלשכה המשפטית במשרד הדתות, על דבר שאלת זכאותו של התובע לגימלה, ולא למענק בלבד. בסופו של דבר, במכתב מיום 8.4.03, נכתב לתובע כי שיעור זכויות הפרישה של התובע נקבע בשעתו על-ידי מנכ"ל המשרד, ועל ההחלטה הזו יש לערער בתוך ארבעים וחמישה יום.

4.       למעלה מארבע שנים חלפו למן המכתב ההוא, שהם כחמש שנים וחצי מעת שהתקבלה ההחלטה, עד שהגיש התובע את תביעתו-זו אל בית הדין האזורי לעבודה כנ"ל. הנתבעים טוענים כי מטעם זה - חלוף המועד הקבוע בדין - יש לדחות את התביעה.

5.       הבסיס החוקי לקביעת זכאותו של ראש מועצה דתית או סגניו הוא כדלהלן:

סעיף 5ב(ב) לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977, קובע כי שר המשפטים מוסמך לקבוע בתקנות את המועד להגשת ערעור על החלטת גמלאות ואת סדרי הדיון בו. ואכן, תקנה 3 לתקנות הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו) (סדר דין בערעור), התשמ"ג-1983, שהותקנו מכוח חוק זה, קובעת כי ערעור על החלטת גמלאות יוגש לבית המשפט המחוזי בתוך ארבעים וחמישה ימים מיום שהומצאה לזכאי הודעה לגביה.

סעיף 14 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971, קובע כי הוראות חוק הרשויות המקומיות הנ"ל יחולו בשינויים המחוייבים אף על ראשי מועצות דתיות וסגניהם. מכאן, לטענת הנתבעים, כי גם התקנות הנ"ל, הקובעות את סדרי הדין בהגשת הערעור על קביעת גמלאות לראש רשות וסגניו, יחולו לגבי ראשי מועצות דתיות וסגניהם, ומכאן כי אף לגביהם מוגבלת האפשרות להגיש ערעור על החלטה לתקופה בת ארבעים וחמישה ימים בלבד.

הנתבעים טוענים כי מעת שנקבע המועד להגשת ערעור בחקיקה, ומעת שלא נקבעה בחקיקה כל הוראה המאפשרת את הארכת המועד הזה, אין בידי בית המשפט אפשרות להאריכו בשום פנים ואופן. ומשחלף-עבר לו המועד עד שהגיש התובע את תביעתו, אנוס בית המשפט לדחות את התביעה על הסף.

6.       התובע מבקש לדחות את הטענה הזו מכמה טעמים. לשיטתו, תחולת התקנות המגבילות את המועד להגשת ערעור על החלטה בכגון דא, בעניין ראש מועצה דתית וסגניו היא תחולה עקיפה, שהרי התקנות לא תוקנו ישירות לגביהם. זו החלה על דרך ההיקש. ומעת שמדובר בפגיעה בזכויות חוקתיות - זכות הגישה לערכאות - לא ניתן להגבילה בדרך של היקש. יש, לפיכך, להחיל את הוראות חוק ההתיישנות בלבד, ולאפשר הגשת ערעור כל עוד לא חלפו שבע שנים מעת שקמה עילת התביעה.

התובע מדגיש כי בהליך בבית הדין האזורי לעבודה נטען על-ידי הנתבעים כי מדובר בהחלה על דרך של ההיקש, ולפיכך מנועים כעת הנתבעים מלטעון כי מדובר בתחולה ישירה של התקנות ולא בהחלה על דרך של היקש, מחמת ההשתק השיפוטי, בייחוד מעת שמדובר ברשויות שלטון שחובת תום-לב מוגברת יש עליהן.

          עוד כמה טענות בפי התובע -  כי הנתבעים לא הודיעו לו בכתב על מגבלת הימים להגשת הערעור אלא רק לאחר שחלף המועד, כי נוכח מצוקתו של העותר אין ראוי לה למדינה לטעון טענת התיישנות, כי תביעתו מסתמכת על עילות נוספות מתחום המשפט האזרחי שאינן כפופות למגבלת הזמן שבתקנות, ועוד כהנה וכהנה.

7.       אין צורך לדון בכל הטענות האלה, כי בין כך ובין כך מקובלת עליי טענתו של התובע כי מגבלת הימים אינה סוף פסוק. כך מורה אותנו תקנה 528 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". הנה כי כן, אף אם הוראת חיקוק היא אשר מגבילה את המועד לעשיית דבר מסויים, ואין בה הוראה מפורשת על הדרך שבה ניתן להאריך את המועד, נתונה הסמכות לבית המשפט להאריכו, בתנאי שמצא לכך טעמים מיוחדים. כידוע, תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "סדר הדין בכל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט... יהיה לפי תקנות אלה"; ואם לא די בכך, הרי שמחוקק-המשנה בתקנו את תקנות הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו) (סדר דין בערעור), התשמ"ג-1983, שבהן כזכור נקבע מועד 45 הימים, קבע במפורש את הזיקה בין התקנות הללו לבין תקנות סדר הדין האזרחי: "בכפוף לאמור בתקנות אלה ולשינויים המחוייבים לפי הענין, יחולו על ערעור תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, בדבר - (1) הגשת ערעור; (2) תיק מוצגים; (3) איחוד ערעורים; (4) הדיון בערעור; (5) המצאת כתבי בי-דין; (6) פסק דין בערעור" (תקנה 5(א)).

          הנתבעים ביקשו להסתמך על פסיקת בתי הדין לעבודה, ולפיה אין נתונה סמכות שכזו לבתי הדין ביחס למועדים הקבועים בחיקוקי הביטוח הלאומי. נניח למחלוקת הזו לבתי הדין לעבודה, כי מעת שנתונה הסמכות לדון לבית משפט זה, הוראות סדרי הדין המחייבות הן הוראות תקנות סדר הדין האזרחי ובכללן התקנה הנ"ל.  אין אפוא ספק כי קיימת לבית משפט זה הסמכות להורות על הארכת מועד, אם יימצאו לכך טעמים מיוחדים.

8.       זמן רב חלף מעת קבלת ההחלטה ועד להגשת הערעור. ההצדקות שהציג התובע להשתהות רבתי זו דחוקות הן. אף-על-פי-כן דומני כי יש מקום להעתר לבקשתו ולהאריך את המועד להגשת הערעור - לפנים משורת דיני סדרי הדין ולצורך בירור הזכויות המהותיות. הטעמים המיוחדים לכך נעוצים במצבו הכלכלי והבריאותי הקשה, לכאורה, של התובע, ובמצוקה הכלכלית שבה הוא מצוי. אם אכן עומדות לו זכויות לקבל גימלה חודשית מן הנתבעים, הדבר עשוי לשפר את מצבו שיפור ניכר. הפסד זכויות של דמי גימלה לכל יתרת ימי חייו, ככל שאלו מגיעים לו, הוא אובדן עצום. בנוסף לכך, יש טעם מסויים בכמה מטענותיו המהותיות, על פניהן. דומה כי אין מדובר בתביעת סרק.

          כמובן, אין בדברים האלה כדי ללמד על סיכוייו של התובע לזכות בדין. עוד ארוכה הדרך לכך, והנטל עליו. אשוב ואמליץ אפוא - לתובע ולנתבעים - לבוא בדברים ולהגיע להסכמה.

9.       בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

קדם משפט ביום 2.10.11 בשעה 09:30.

ניתן היום,  ט' בתמוז תשע"א (11.7.11), בהעדר הצדדים.